حول أْعجمية الخرجة خروج ضمن اللغة، أم عليها؟!
##plugins.themes.bootstrap3.article.main##
##plugins.themes.bootstrap3.article.sidebar##
תקציר
לא פחות מ-250 מחקרים מערביים דנו ב"ח'רג'ה" (הסטרופה האחרונה" בשיר האזור האנדלוסי ), וזאת עד שנת 1980(ר.הצ'קוק). תומכי התיאוריה הרומנית התענינו בח'רג'ות הרומניות וכמעט התעלמו מהערביות שנכתבו בערבית קלאסית, המגמה הייתה במיוחד אצל ריבירה , שטרן ,גומז, ומונרו לראות בח'רג'ה כהוכחה על קיום ליריות רומנית שנעלמה. והיא השריד האחרון שלו , ועל כן הח'רג'ה חלק עצמאי , ציטטה עממית זרה משאר השיר.
מאמר זה מטיל ספק באמינותם של הטקסטים שנשענה תיאוריה זו עליהם (של אבן סנאא,בעיקר)
ומנסה להוכיח באמצעות טקסטים מהשירה המזרחית הקלאסית שהח'רג'ה חלק אינטגרלי מגוף השיר וכן ששימוש במילים לועזיות בסופי שירים אינו תופעה זרה בשירה הקלאסית.
גילינו טקסטים מעניינים , בעיקר אצל אבן אל חג'אג' (בגדאד, מהמאה הרביעית ) וכן : אבו נואס, עומאני , שהשתמשו בפרסית בשני מקומות : בסוף השיר , או במלים החורזות של הבתים .
אבן אלחג'אג' הוא תופעה מעניינת : כמעט כל האלמנטים של הח'רג'ה נמצאים אצלו , כך שההשוואה בלתי נמנעת.
גילויים אלה בנוסף לתהיות שהעלינו בקשר למסקנות של כמה מגדולי חוקרי המושח בעולם, מוכיחים :
שבהעדר מקורות חדשים, יש לחפש בשירה הערבית המזרחית את סוד המילים הלועזיות בסופי חרזות אנדלוסיות. וכן שיש לראות בהן כהומור , וולגריות , ובידור "הזל" , שבא בסוף שיר רציני שמיועד לחצר ולא כשיר עממי ,אחרת לא היה נהפך לקאנוני