ازدواجّية أندلسّية – أصالة عبر الاتباع
##plugins.themes.bootstrap3.article.main##
##plugins.themes.bootstrap3.article.sidebar##
תקציר
לכאורה, זה נראה אירוני . שיוצר מנסה להיות "מקורי" דרך חיקוי של יצירות קדומות ידועות.
זאת הייתה דרכם של יוצרים אנדלוסים שדאגו לקבל "הכרה מהמרכז" של התרבות הערבית – אסלאמית (בגדאד, בעיקר)
החיקוי של יצירות מופת לא נחשב פסול, יתרה מזאת החיקוי נחשב כרצוי . זאת הייתה דרכם של המשוררים לקבל גושפנקה מהמרכז .
באמצעות כמה דוגמאות של משוררים ומלומדים אנדלוסים בעיקר,הועלה הויכוח על ערכה ומקוריותה של שירת אל-גזאל( 250 להיגרה).
במאמר זה ננסה להבין את פשרה של אירוניה זו, ולהסבירה באמצעות שתי תכונות שאפיינו את הספרות האנדלוסית, לאורך דרכה : " מתח " ו " אמבולנטיות " .
זאת ספרות שסבלה מ"נחיתות" ו"שוליות", לעומת הספרות שבמזרח, ספרות שדאגה תמיד להוכיח את עצמה, ולמצוא חן בעיני המזרחיים .
המשמעות של המקוריות, אם כן היא להוכיח הצטיינות בחיקוי/ מועארצ'ה , וחריצות של הליכה בדרך המזרח . זה היה שלב ראשון וחשוב אבל אינו היחיד, שכן רבים מרדו, המרידו והתלוננו נגד הקיפוח המזרחי,השאננות ,וההתעלמות .גם כן , אחדים נזפו בבני עמם שהרגישו בנחיתות ודרשו מהם להוכיח את עצמאותם ומקוריותם , אפילו את עליונותם על ספרות המופת המזרחית . דוגמאות טובות לכך מצאנו למכביר אצל אבן דחיה , אבן בסאם , אבן חזם ואחרים מהיוצרים והמחברים האנדלוסים .
הספרות הזאת נשארה ספרות מתוחה חסרת זהות ועצמאות, וכן סבלה ממתח ויחס דו ערכי לספרות המרכז שבמזרח : מצד ראתה בו דוגמא לחיקוי, ומצד שני ניסתה להתעלות ולהתבלט (דוגמא בולטת היא כמובן המוושחאת)