מבט השוואתי על נשירה גלויה בקרב מתבגרים במצבי סיכון בחינוך הערבי הבדואי בנגב

תקציר

נשירת תלמידים ממערכת החינוך בישראל היא תופעה הולכת וגוברת בשנים האחרונות.
מחקרים רבים שעסקו בתופעת הנשירה )אבו עסבה ואחרים, 2013; להב, 2012; כהן-נבות
ואחרים, 2001( מצביעים על עלייה באחוז התלמידים הנושרים ממערכת החינוך הבדואית
בנגב.
המחקר הנוכחי בא לבדוק את נטיית נשירתם של מתבגרים במצבי סיכון ביישובים מוכרים
בהשוואה למתבגרים במצבי סיכון ביישובים לא מוכרים. ביחס למשתנים דמוגרפיים שונים
ומעורבות הורים, בני נוער אלה נחשפים מדי יום לקשיים חברתיים ורגשיים ואינם זוכים
לתשומת לב מחקרית מספקת. סוגיית נשירת מתבגרים היא בעיה אקוטית בעלת משמעות
רבה במגזר הערבי בכלל וביישובי הבדואים בפרט. המחקר בא לבדוק את המצב כיום, את
מצבם של הנושרים, בעיותיהם והסיבות שהביאו אותם לנשירה תוך השוואה בין שני סוגי
היישובים )מוכרים ולא מוכרים(. ממצאי המחקר יצביעו על דרכים אפשריות לצמצום תופעת
הנשירה רבת הממדים.
קיימים פערים גדולים בין מערכת החינוך בחברה היהודית לבין מערכת החינוך הבדואית,
פערים המתבטאים בתשתיות רעועות, הישגים נמוכים, מחסור בכיתות, צפיפות בכיתות,
תקציבים דלים ושעות לימוד מעטות. המחקר מדגיש כי נוכח פערים אלו, למערכת החינוך
הבדואית יש השפעה ישירה על נשירת תלמידים ממערכת החינוך בכלל, ובאופן עקיף על
נשירת מתבגרים במצבי סיכון בפרט.
המדגם לצורך מחקר זה כלל 90 מתבגרים במצבי סיכון, 45 מתבגרים מיישובים מוכרים ו45-
מתבגרים מיישובים לא מוכרים, מבתי ספר שונים. בדיקת ממצאי המחקר העלתה כי
מעורבות הורים משפיעה על הנשירה באופן מובהק. ממצא זה מלמד על חשיבותה של
מעורבות ההורים בבית הספר, ועל חשיבותה לעתיד הילדים. כלומר, ילד בדואי בעל משפחה
מעורבת, סביר כי יישאר במסגרת החינוכית. אך ילד בדואי שהוריו מנותקים מלימודיו,
גוברים סיכוייו לנשור ממערכת החינוך.