משמעות ה מקום בשירת הגעגועים למולדת " אלחנין
##plugins.themes.bootstrap3.article.main##
##plugins.themes.bootstrap3.article.sidebar##
תקציר
זיקת האדם למקום מוגדר נחשבה לנושא חדש בתרבות המוסלמית לעומת חיי הנדודים
במדבר של האדם הג'אהלי והבּדווי. בשירי האהבה והפרידה זכה המקום לתשומת לב
חשובה בשירה הערבית הקדומה. המשורר פיתח אהבה וחשק לשרידים ולחורבות שנותרו,
כי הם מזכירים לו את אהובתו שנטשה את המקום. אהבתו למקום נובעת מאהבתה
הסמויה של העלמה החשוקה .
המעבר מהמדבר השומם אל הטבע המרהיב והפורח פיתח אצלם, ובמיוחד אצל המשוררים
הנודדים, יחס מיוחד למקום. המקום נעשה ציר מרכזי בשירה האנדלוסית שגרם לצמיחתו
ולשגשוגו של מונח הגעגועים והגלות. המוסלמים פיתחו קשר נפשי חזק ושייכות למקום
מושבם, לנוף ולטבע. כל ניסיון לפגוע במערכת היחסים אשר נרקמה בין שני הצדדים גרם
למשוררים ייסורים בלתי נסבלים. הפגיעה ביחס זה מתבטאת על פי רוב בגלותם של
המשוררים מעיר מולדתם. במצב זה נערמו קשיים רבים בדרכם של הגולים והנודדים.
הנדודים והפרידה ממקומות מגוריהם גרמו להתפתחותן של סוגת הגעגועים והקינה על
הערים .
מאמר זה בא לשפוך אור על נושא המקום, חשיבותו ומשמעותו בשירת הגעגועים
למולדת ( אלחנין – א ה. ) מקומות והנופים מילאו תפקיד חשוב בשירה האנדלוסית
בגלל הטבע המרהיב שנחשפו אליו במערב .
בהקדמה זו, אני אתייחס לזיקתו של האדם למקום, ביחסו לארץ המולדת אשר בה
נולד וגדל, ובהגדרת המונחים העיקריים "גלות ונדודים – אלעֻ 'רבּה ואלתרחאל". כמו
כן אציין את תת- הסוגה שצמחה ושגשגה באנדלוסיה ", הקינה על הערים". נושאים
אלה הכשירו את הקרקע וגרמו לצמיחתה ולהתפתחותה של סוגת הגעגועים ("אלחנין")
למולדת. אתייחס לגעגועים כתופעה אנושית אוניברסלית מבחינה גיאוגרפית,
פסיכולוגית וסוציולוגית .
החנין קיים כבר בשירה הערבית הקדומה, בהקדמות השירים העוסקים באהבה
ובחשק, בשירי התלונה ובקינות. משוררי ערב בכו בכי מר כשעמדו ליד שרידי אוהלם
של הדודים והרֵ עים; ועל אחת כמה וכמה אם עברו ליד האוהל או שרידי המחנה של
2 האהובה. מקומות אלה הדליקו בלבם של המשוררים את אש הגעגועים לעת מפגש