الخلافات الفقهيّة وتقعيدها وأثرها في تطبيق أحكام الفروع عند ابن المنذر النيسابوريّ

תקציר

מאמר זה בוחן את המאמצים ליישם תיאוריות פרקטיות לחכמי ההלכה העוסקים במשפט המוסלמי, לאחר שהתפתח עימות בין שני זרמים אהל אלראי (בעלי הדעה) ואהל אלחדית' (בעלי המסורת) כאשר הראשונים השאירו פתח רחב לשיקול- הדעת העצמאי,ואילו האחרונים העדיפו את הדבקות בטקסים בקוראן ובחדית',כאשר משקלו הכמותי ואחר כך גם הערכי,של החדית' הלך וגדל.

הפיקהה בהתפתחותו היה בעצם סך – כל חווות –הדעת המשפטיות ששולבו בספרות המשפטית העוסקת בפרטי הדינים (הפורוע) והמאוחרים צורפו רק במידה ונוסף חומר חדש. ו הפוקהאא' נהגו לציין במפורש העלאת מקרים חדשים. התפקיד של חיבורי פורוע היה להציע פתרונות לכל הבעיות העולות על הדעת, להביא עדויות ישנות וחדשות יותר. והמבחן של הפתואה הינו אלאג'מאע (קונס נזוס) על מנת שתהפוך לחלק מן הקורפוס המשפטי של האסכולה,וגם אז אין היא מחייבת.

כאשר הפקיה נותן חוות דעת, עליו להיות צמוד לדוקטרינה הקיימת, כלומר הוא כבול על ידי האג'מאע של הדורות הקודמים, רק אם אינו מוצא תקדים, הוא יכול ליישם בזהירות את עקרונות המתודולוגיים של אוצול אלפקהה,ובכך הוא עוסק למעשה באיג'תהאד. חווות דעת ההלכתיות ששולבו בחיבורי פורוע, וייצגו את ההתפתחות בדוקטרינה של המד'הב.

אנו לומדים את היצירות ששרדו מהמלומד ושייח' אל-חרם מחמד אבן אבראהים אבן אלמונד'ר אל ניסאבורי (318 /906),שהיה מבעלי הדעה ומבעלי החדית' ונחשב למוג'תהיד אבסולוטי, ולמרות זאת היו חילוקי דעות בינו לבין חכמי ההלכה, עד כדי שהתעסקו בזוטות ולא במהות.וייצרו את ספרות העימות (אלח'לאף) עד אשר הגיעו למצב של התחשבות בעימותים ואיך למצוא דרך של מילוט מהפלונטר שנקלעו אליו.